זאת שאלה מושגית, הלכתית, מוסרית ואקטואלית. מספר "תאונות היסטוריות" הביאו את האנשים לנטוש את שורשיהם היהודיים. לפעמים זה קרה מתוך רצונם החופשי, אך רובם נאלצו לנהוג כך בניגוד לרצונם. החל מהאינקביזיציה, דרך האנטישמיות, הקומוניזם והשואה, כולם ניסו להרחיק את היהודים מהיהדות ומאחיהם. אך למרות הכול, לא אלמן ישראל, ואלוהים, המתגלה כמלאך ההיסטוריה, משיב את אחינו אל ביתם ואל משפחתם.
מעטים מאוד חושבים של עתידו של עם ישראל. רבים עוסקים בעבר ובהיסטוריה, אך רק אחדים מהרהרים על העתיד: מה אנחנו עושים כדי לא לאבד את עם ישראל בגולה, ואולי גם בארץ ישראל? אי אפשר לדבר על עם ישראל רק במונחים כמותיים וסטטיסטיים. נכון להיום, עם ישראל מראה סימנים להיחלשות רוחנית ודמוגרפית – השואה, ההתבוללות, אבדן הזהות, ההתרחקות מהיהדות וצמצום מספרם של היהודים בעולם. בכל זאת, ניכרים בו בזמן סימנים להתעוררות רוחנית, אנשים שחוזרים אל הדת, חיפש רוחני וחיפוש שורשים. על כן, נדמה שלמרות כל המאמצים שנעשו בתחום החינוך וכדי לקרב את האנשים אל הדת, במאמץ להעצים את העם מבפנים, עלינו לשוב ולחפש את אחינו האבודים, בשר מבשרינו, כדי לחזק את עם ישראל באופן מלא. הרב צדוק מלובלין לימד אותנו שכאשר אנחנו מדברים על קיבוץ גלויות ועל שיבתם של היהודים הנידחים, אין אנו מתכוונים ליהודים ודאיים בלבד, אלא גם לאלה שאינם יהודים על פי ההלכה, ואלי אינם יודעים שהם מ"זרע ישראל", מבחינה ממשית ורוחנית.שאלות ותשובות נפוצות
מדוע להשיב את הבנים האבודים לעם ישראל? לא די לנו עם הצרות שלנו, שעוד צריך לטפל באנשים שאינם יהודים על פי ההלכה?
איך אנחנו יודעים שהם באמת זרע ישראל?
במקרים אחדים ניתן להוכיח את המוצא היהודי באופן חותך, הודות לקיומם של מסמכים או חפצים מסוימים שעברו מדור לדור בקרב המשפחה. דרך אחרת לחקור את השורשים היא לחפש את מקורו של שם המשפחה. הבעיה היא שאין כאן הוכחות סופיות, בגלל מספר סיבות: ראשית, כי העובדה ששם משפחה כלשהו היה בעבר שמו של יהודי אינה מוכיחה שמדובר בשם יהודי בלעדי. נוסף לכך, אפילו אם מדובר בשם משפחה יהודי, ללא אילן ייחוסין שיסקור דורות אחדים אי אפשר לקבוע את המסורת היהודית של המשפחה. אך קיימת דרך שלישית: במקרים רבים, המסורות שעברו בעל פה מדור לדור יצרו באדם מודעות לשייכות ברורה וללא עוררין. לעתים, דווקא תחושת השייכות הזאת הופכת למניע החזק ביותר לשוב אל עם ישראל.
מהו יחסה של ההלכה לנושא זה?
פוסקי ההלכה בני זמננו, ובמיוחד הרב צבי הירש קאלישר והרב בן-ציון עוזיאל, חוו את דעתם על נושא כה חשוב בדורנו. תשובת ההלכה ברורה ופשוטה: דתו של הבן נקבעת על פי האם; אם האם אינה יהודיה, גם הבן אינו יהודי, ואין מי שיחלוק על כך. בכל זאת, מה צריכה להיות עמדתנו כלפי אותו הילד? האם הוא כשאר העמים? האם יש לו מעמד מיוחד? האם מצווה היא לקרב אותו אל היהדות או להרחיקו ממנה?
הרב קאלישר כתב נימוקים חשובים בנדון: ילד שאביו יהודי אך אמו אינה יהודיה, עלינו לפתוח בפניו את הדלת כדי שישוב, ולהכניס אותו בבריתו של אברהם אבינו ברגע המתאים. כשיגדל, הוא יוכל לפעול על פי רצון אביו ולטבול במקווה. אם לא יעבור את ברית המילה, נרחיק אותו בשתי ידינו מעם ישראל ולא נקיים את הכתוב: "אל תרחיק את הנידחים". האחריות מוטלת על האב מפני שהילד הזה הינו "זרע קדוש"; אם ניתן להציל את השורש הזה מהטומאה שבה הוא שרוי, לשחרר אותו מכלאו ולהשיבו אל קדושתו, מה טוב המעשה הזה". בכמה מתשובותיו ההלכתיות, חידש הרב עוזיאל את המושג "זרע קדוש" לגבי בנם של אב יהודי ואם לא יהודיה. לפי דעתו, המצווה היא להשיב אותו אל עם ישראל, לטובתו, לטובת אביו ולטובתו של עם ישראל כולו. לפי דבריו, מצווה היא לקבל את בקשתו להתגייר, כדי לא "להרחיק את הנידחים".איך אני עושה כדי לחזור ליהדות?
באופן כללי, תהליך השיבה כולל צעדי הכנה אחדים. מחד נמצאת ההכנה האינטלקטואלית, הכוללת בעיקר לימודים: על מנת להיות חלק מעם ישראל, חשוב מאוד לשקם את הזיכרון האבוד, להכיר את תולדותיו, מנהגיו, חוקיו והגותו. כמו כן, חשוב מאוד שהידע הזה יפרוץ את מחסום התיאוריה ויהפוך לאורח חיים, שיחיל את המסורות והמנהגים על חיי היומיום של כל אחד ואחד. ניתן להשלים את שני ההיבטים הנ"ל בלימוד עצמי, דרך קריאה ולימוד, או בעזרת מורה, מדריך או רב. מאידך, דרישה הכרחית נוספת היא ההשתלבות בחיי הקהילה. מאז ומתמיד, היהדות התאפיינה בחייה החברתיים; על כן, יש חשיבות עליונה למפגש עם מסגרת יהודית. מבחינה זאת, ההחלטה הטובה ביותר היא לגשת אל הקהילה המקומית הקרובה ביותר.
לסיכום, ההתקרבות אל עם ישראל דורשת ממד משולש: ידע, רגש וחוויה יהודית. שלושת היסודות האלה הם הסוד לשיבה לעם ישראל או לגיור.